עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
בדידות  (2)
דיכאון  (2)
כאב  (2)
ארכיון
יוני 2019  (2)
Smoking Umbrellas
07/06/2019 11:00
Leo C
כאב, דיכאון, בדידות
נפגשתי עם הד"ר השבוע לראשונה. הקליניקה במקום די מוזר במרכז. מצד ימין של בניין מגורים, מעין משרד עם חדר המתנה וחדרים להשכרה שמשמשים כל מיני מטפלים לפי הצורך. הוא קורא לי להיכנס, ואני מעט מהסס. החדר עצמו קטן, הוא מכיל 2 כורסאות שמוצבות אחת מול השניה, ושולחן קטן שעליו מונחת קופסא עם ממחטות נייר ושעון.

זה התחיל כראיון בסיסי עם כל הפרטים היבשים, קצת כמו דייט ראשון. אנחנו עוברים בקצרה על הלימודים בתיכון, איזה תלמיד הייתי ומה למדתי. משם הוא התחיל להתמקד בשירות הצבאי שלי, סיפרתי  לו על הטירונות, על הלילה שההוא שלא הכרתי התאבד בשעת ט"ש, המלחמה. אני לא חושב יותר מדי על התקופה ההיא, לעיתים רחוקות אני נזכר בכמה אירועים שנחרטו לי בזכרון. 
וכך הלאה, אני מגולל את קיצור תולדות חיי. העבודה, הלימודים לתואר, המשפחה ומעגל החברים שלי. 

אני מתחיל לספר לו על הקשיים שלי ביצירת זוגיות, אנחנו חופרים בזה עד שמגיעים אליה. עבר הרבה זמן מאז שחשבתי עליה. והנה אני מתחיל לגולל את הסיפור הישן, איך הכרנו אז באוניברסיטה, הטיול הגדול שלנו, התוכניות לעתיד, הריבים. והריחוק ששבר אותנו לבסוף. אני זוכר איך כעסתי עליה, ואיך באוזניות שלי התנגן 'תיאטרון רוסי' של אביתר בנאי בלופ כמעט אינסופי. במרחק שנות אור, אני יודע שהכעס שלי לא היה מוצדק.

וזה ממשיך עם שאלות על גבי שאלות, הוא שואל - אני משיב במשפטים קצרים, ותוך כדי הוא מתעד הכל ביומן שלו. יש מספר שאלות שמקשות עליי, בין אם זה הניסיון להיזכר מה בדיוק הרגשתי, או להביא לכדי ביטוי את המחשבות שלי. פה ושם אני נתקע ולא מצליח לסיים משפט. אני מרגיש מחנק בגרון, ויוצא לי מעין גיחוך קל של מבוכה. אני מסתכל עליו מתבונן בי מבעד למשקפיו במבט ריקני וחסר הבעות מחכה למוצא פי.
לבסוף כשהשעון על השולחן הקטן מסמן לו, הוא מסכם את הפגישה - הוא מדבר על הקשיים שלי וממה הם יכולים לנבוע. הוא הסביר לי על האופציות להמשך הטיפול. הוא ציין שגם במהלך השיחה הוא הרגיש שאני מדוכא. קיבלתי ממנו מרשם לציפרלקס במטרה להקל על הדיכאון, ולהוריד את מפלס המתח על מנת לטפל ביקיצות המוקדמות שלי מהשינה.
GD
0 תגובות
Moonage Daydream
01/06/2019 15:25
Leo C
כאב, דיכאון, בדידות
רע לי...הבטן מתהפכת לי מבפנים והדמעות נקוות בצידי העיניים. פעם היה לי יותר קל להתמודד. כבר תקופה ארוכה שאני מתעורר שעות לפני השעון המעורר שכיוונתי בלילה הקודם.  כבר הרבה זמן שאני מנסה לאגור כוחות כדי להשתנות ובעיקר לנצח את הבדידות שאני תקוע בה. 
אני כבר בן 32, רוב החברים שלי כבר נשואים או בדרך להינשא. החיים של כולם סביבי ממשיכים-- בעוד שאני מרגיש כל כך תקוע. מופנם וכלוא בתוך עצמי. 

אני מנסה להתמודד עם הכאב בעזרת מיינדפולנס, לנסות להרגיע את המחשבות ובעיקר 'let go', אבל כשהכאב מכה בי זה מרגיש לי כמו לשים פלסטר על יד כרותה.  לאחרונה אני פותח את הבקרים עם אימוני בטן. למרות שאף פעם לא הייתי חסיד של כושר.  
אני חוזר לכתוב, לאחר שתחזקתי בלוג דומה לפני שנים רבות, יותר קל לי לשפוך כאן את המחשבות שלי, למרות שהן רצות בקצב של 200 קמ"ש. 
בשישי האחרון הצלחתי לאזור מספיק אומץ, אחרי חודשים של שוטטות באינטרנט והתחבטויות, הרמתי את הטלפון וקבעתי תור אצל פסיכאטר. 

בשבוע שעבר יצאתי לעוד דייט ראשון, הכרנו באחד האתרים, התכתבנו וגם דיברנו בטלפון. הגעתי לדייט אופטימי ומלא ציפיות שאולי הפעם זה יצליח.
ישבנו במשך 3.5 שעות במסעדה בתל אביב, השיחה זרמה למעט כמה הפסקות קלות של שקט לקראת הסוף. נפרדנו לדרכנו לקראת חצות, היא ציינה שהיה לה ממש כיף איתי ונדבר. 
אלא שלמחרת באמצע היום, הגיעה ההודעה הבאה... "היה לי ממש כיף אתמול, אבל לא הרגשתי חיבור חזק כמו שקיוויתי להרגיש, מאוד רציתי להרגיש את זה. אתה חכם ומוצלח, אתה מלומד ומטייל בעולם (כמוני!), אבל לא הרגשתי את זה :( "

נמאס לי מהגלגל הזה, עוד דייט ראשון ועוד אכזבה, ברור לי שרציונלית אני לא צריך לקחת את זה קשה. אני מבין שצריך לקבל את זה, להתקדם ולהמשיך לנסות. ושאני צריך להיות מספיק חזק בשביל זה. אבל מהצד השני, אני פשוט מרגיש מיואש. מרגיש שיותר מדי זמן לא הייתי באמת מאושר, ואולי בגלל זה קשה לי להיפתח אל אחרים. אולי זה כבר נטוע עמוק בתת מודע שלי ואני מפחד להיפגע?
FML

1 תגובות